באים לאמא, ובמקום להכין לכם שוקו חם, במקום להציע קפה ועוגת שמרים ריחנית שזה עתה יצאה מן התנור, במקום להגיש לכם מרק סמיך ועשיר שאף אחד לא מכין כמוה, במקום להגיד: תאכלי! את מאוד חיוורת. את נראית לא טוב, תשמרי על עצמך. למה את לא דואגת לעצמך? מה יהיה עם הילדים שלך? אל תהיי גיבורה כזאת! את צריכה לנוח קצת...
אבל לא. אמא על כסאה מביטה בכם חסרת אונים ומצפה שתעזרו. אולי להכין לה כוס תה. אולי לסדר לה את המטפחת, אולי לסדר לה את הכרית מאחורי הגב, אולי לעזור לה לאכול.
והאוכל שהבאתם. לא מושקע כמו כל המאכלים הנהדרים שהיא הכינה. היא טועמת קצת בחוסר חשק, תמיד חסר משהו. אולי מלח. אולי תבלינים. אולי קצת יותר אהבה. אמא לא התרגלה לחוסר אונים. אתם אולי לא מתרגלים גם כן. אתם גם לא רוצים.
והלב כואב: למה אמא לא יכולה ללכת? למה היא כבר לא מבשלת כלום? למה היא שותקת כל כך? למה אמא עצובה? אנחנו צריכים עוד קצת את אמא שלנו! אנחנו עדיין צעירים, עוד יש לנו תוכניות. יש לנו המון מה לעשות. אנחנו כל כך עסוקים. הילדים שלנו צריכים אותנו. יש לנו עבודה, יש חברים. יש עיסוקים, אמא, את יודעת. רוצים לקרוא את הספר האחרון שיצא, יש הרצאה מרתקת שכולם ילכו וגם אנחנו רוצים. אנחנו רוצים לחיות אמא, אנחנו רוצים ליהנות. רוצים מקום לשים את הראש ולהתפנק עוד קצת.
לוקח לנו זמן להבין שאמא כבר לא תפנק אותנו. כבר לא נוכל להגיד: "אמא, בשביל מה בישלת כל כך הרבה אוכל. מי יאכל הכל?!" כבר לא נביט בשפע האוכל הביתי הכי טעים בעולם, שרק אמא יודעת לבשל. ונתהה: האם לא שמעה אמא על אוכל מוכן? כי אמא כבר לא מבשלת כלום. אמא כבר לא יכולה. ואנחנו ננסה בעצמנו אבל זה אף פעם לא יהיה אותו הדבר.
מסרבים להאמין. מתקשים לעכל. אבל הנה הגיע הרגע שאתם צריכים לגדל את אמא.
אמא כבר עייפה. היא התבגרה והיא תשושה. אמא מביטה בכם במבט בוטח. סומכת עליכם שתדאגו לה, שבודאי תדעו מה צריך לעשות. אתם מנסים ולא תמיד מצליחים. עכשיו אתם צריכים להקשיב לאמא. צריך להרגיע אותה. צריך להכין לה אוכל. להביא לה פינוקים קטנים. לספר סיפורים יפים. להסתיר דברים מדאיגים, ולהיזהר שלא להפחיד. צריך לשמור שאמא תוכל לישון בשקט.
לא תמיד יודעים איך. אמא האהובה יושבת על כסאה, אולי עדיין מעירה על החצאית המשונה. על הילד המשתולל יותר מידי. העיניים היפות שלה קצת עצובות. היא מביטה בשקט, בציפייה. רוצה שתגידו לה משהו. שתשתפו אותה. חוששת שאולי אתם משתעממים.
ובארוחה. צריך לפעמים לשבת איתה. להקל, כדי שתאכל בנחת ובהנאה. עכשיו זה קשה לה לבד. אמא מקבלת את עזרתכם בשתיקה, כאילו זה לא באמת נחוץ.
ופתאום מחשבה: כמה סבלנות יש לאמהות להאכיל את התינוק שלהן... כמה שמחה! כמה אור בעיניים! אחר כך, בעדינות הן שוטפות לו את הפנים בסבון ריחני, מסרקות לו באהבה רבה את השיער הרך, שמות משחה רכה, מלבישות חליפה נקייה, מחבקות אותו ומנשקות.
כמה אושר...!
